פסק-דין בתיק ע"א 3967/13

השופט ע' פוגלמן:

           ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' נחליאלי-חיאט) במסגרת הליך פשיטת רגל המתנהל בעניינו של המערער 1 (להלן: המערער): בהחלטה הראשונה ניתן תוקף של החלטה להסכמה בין משיבים 2-1 (להלן בהתאמה: הכנ"ר והמנהל המיוחד או הנאמן, לפי העניין) מצד אחד, למשיב 3 (להלן: מס הכנסה) מצד שני. בהסכמה זו התחייב מס הכנסה להעביר לקופת פשיטת הרגל סך של 50,000 ש"ח מתוך 150,000 ש"ח ששילם לו צד שלישי, שלא במסגרת הליך פשיטת הרגל, לכיסוי חוב של המערער. כמו כן הוסכם שמס הכנסה יוכל להגיש תביעת חוב חדשה בגין הסכום שיועבר כאמור (להלן: הסכם הפשרה). בהחלטה השנייה הורה בית המשפט המחוזי על מאסרו של המערער לפי סעיף 179 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה) בגין אי-מילוי חיובי ההליך שהוטלו עליו במסגרת הליך פשיטת רגל ובהם צו התשלומים.

הרקע להגשת הערעור והחלטותיו של בית המשפט המחוזי

• 1.            רקע רלוונטי לערעור פורט בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 2606/10 כוכבי נ' כונס הנכסים הרשמי (12.7.2011). אשוב על עיקרי הדברים. בחודש ינואר 2009 הגיש המערער, עורך-דין במקצועו, בקשה למתן צו לכינוס נכסיו והכרזת פשיטת רגל בגין חובות נטענים בסך של כ-36 מיליון ש"ח לנושים שונים ותיקי הוצאה לפועל רבים המתנהלים נגדו. ביום 19.3.2009 ניתן צו כינוס על פי הבקשה, והכנ"ר מונה לכונס נכסיו של המערער. בגדר צו הכינוס נקבע שעל המערער לשלם לקופת הכינוס סך של 1,500 ש"ח מדי חודש. ביום 6.4.2009 מונה משיב 2 למנהל מיוחד לנכסי המערער. בחודש אוגוסט 2009 הגיש המערער בקשה לביטול צו הכינוס בטענה שהגיע להסדר, מחוץ להליך הכינוס, עם שניים מנושיו העיקריים (בנק אוצר החייל בע"מ ומס הכנסה); ושבאפשרותו להגיע להסדר עם יתר הנושים. ביום 23.2.2010 דחה בית המשפט המחוזי בקשה זו. המערער הגיש ערעור על ההחלטה וטען, בין היתר, כי הבסיס להליך פשיטת הרגל נשמט משעה שהוא הודיע, בגדר בקשת הביטול, שיש באפשרותו לפרוע את חובותיו, ולכן יש לבטל את צו הכינוס. ערעור זה של המערער נדחה (ע"א 2606/10 הנ"ל), והליכי פשיטת הרגל נמשכו כסדרם.

• 2.            ביום 21.6.2011 הוכרז המערער פושט רגל והמשיב 2 מונה לנאמן. הנאמן אישר נגד המערער שש תביעות חוב שהוגשו לו בסך כולל של כ-739,013 ש"ח נכון ליום צו הכינוס (סכום זה עומד על כ-1,091,215 ש"ח כשהוא משוערך ליום 7.8.2013). כמו כן הוגשו תביעות חוב נוספות של בני משפחה שטרם הוכרעו. המערער ערער על כל החלטות הנאמן בתביעות החוב. ערעורים אלה תלויים ועומדים בבית המשפט המחוזי. 

• 3.            ביום 9.8.2009, כחצי שנה לאחר שניתן צו הכינוס, שילם אחד מרדכי בביוב סך של 150,000 ש"ח למס הכנסה על חשבון חוב של המערער. הסכום שולם במזומן, באמצעות שובר תשלום שהוצא על שם המערער. בעקבות תשלום זה, אופסה יתרת החוב של המערער למס הכנסה ונשלחה הודעה למנהל המיוחד על ביטול תביעת חוב.
•  
• 4.            ביום 26.8.2010 הגיש המנהל המיוחד בקשה להורות למס הכנסה להעביר לקופת הכינוס את הסכום שקיבל על חשבון החוב של המערער (בקשה מס' 37). מס הכנסה השיב שככל שמדובר בכסף של המערער, מוסכם עליו שיש להעבירו לקופת הכינוס. ברם, לא היה ברור למס הכנסה מה הקשר בין מר בביוב לבין המערער לאחר שבדיקה שביצע העלתה שאין קשר עסקי או משפחתי ביניהם. לכן הציע מס הכנסה כי ייערך בירור עובדתי בעניין זה. עוד טען מס הכנסה כי הסכום שולם בהתאם להסכם בין המערערים לבין מס הכנסה שנחתם ביום 17.5.2007. המערער, מצידו, טען כי הוא לא מכיר את מר בביוב, אך הכסף שולם מתוך כספי תמורה שהגיעו לאשתו - המערערת - בגין נכס שמכרה לצד שלישי. עוד טען המערער שבינו לבין המערערת נוהגת הפרדה רכושית מלאה על אף שהם דרים תחת קורת גג אחת. ביום 28.4.2013 התקיים דיון בבקשה מס' 37 ובמהלכו מסרו הנאמן ובא כוח מס הכנסה כי מאחר שלא הצליחו לאתר את מר בביוב ולברר את נסיבות התשלום, הם הגיעו להסכמה - על דעת הכנ"ר - כי סך של 50,000 ש"ח יועבר לקופת הכינוס ו-100,000 ש"ח ייוותרו בידי מס הכנסה על חשבון החוב של המערער. כמו כן ניתנה למס הכנסה אפשרות לחדש את תביעת החוב בסך של 50,000 ש"ח. חרף התנגדות המערער, נתן בית המשפט קמא להסכמה זו תוקף של החלטה. חלקו הראשון של הערעור מכוון להחלטתו זו.

• 5.            ביום 2.5.2010 - לפני שהוכרע ע"א 2606/10 כאמור - הגיש המנהל המיוחד בקשה לפי סעיף 179 לפקודה להורות על מאסרו של המערער בגין הפרת חיובי ההליך. עילתה של הבקשה בשתיים: ראשית, עד למועד הגשתה שילם המערער רק ארבעה תשלומים חודשיים, שהאחרון שבהם שולם ביוני 2009, ומאז חדל; שנית, המערער נמנע מלהגיש דוחות חודשיים מלאים ומפורטים כפי שחויב בצו הכינוס. הכנ"ר תמך בבקשה.

• 6.            ביום 15.11.2010 התקיים דיון בבקשה לצו מאסר. המערער טען בדיון, בין היתר, כי "צו הכינוס וכל הליך פשיטת הרגל הופקע מעת ששונה מצבי מחוסר יכולת לבעל יכולת". הוא נשאל מדוע אינו משלם את התשלומים החודשיים והשיב: "בית המשפט פוטר אותי ממתן דיווח ומחובת תשלום. אם היתה החלטת בית משפט המחייבת חייב בנסיבות שלי לדווח ולשלם הייתי מדווח ומשלם" (עמ' 2 לפרוטוקול). עוד טען המערער כי הוא "מסכים להגיש את הדוחות החודשיים. באשר לכסף - אני לא אשלם, כי יש לקופת הכינוס כסף מהוצאה לפועל..." (עמ' 3 לפרוטוקול). בית המשפט קמא איפשר למערער להוסיף טיעונים בכתב ונמנע מלהורות על מאסרו באותו שלב. לא למותר לציין כי בניגוד לטענת המערער, לא ניתנה כל החלטה הפוטרת אותו מתשלום.

• 7.            כאמור, ביום 21.6.2011 הוכרז המערער פושט רגל, וביום 12.7.2011 דחה בית משפט זה את ערעורו על ההחלטה הדוחה את בקשתו לבטל את צו הכינוס ואת הליך פשיטת הרגל. ביום 12.2.2012 התקיים דיון שני בבקשה למתן צו מאסר שבו שב המערער וטען כי חובותיו זניחים ולכן יש לבטל את הליך פשיטת הרגל. המערער נשאל מדוע אינו ממלא את חיובי ההליך בינתיים, ותשובתו הייתה שהנאמן והכנ"ר גנבו את כספו ורכושו. הכנ"ר ציין כי המערער מגיש דוחות חודשיים חלקיים בלבד; אך למרות זאת לא התנגד שיוקצה פרק זמן נוסף שבמהלכו ינסה המערער להגיע להסכמות בדבר גובה התשלום החודשי. כדי לנסות ליישב את הטענות השונות של המערער, המליץ לו בית המשפט קמא לקדם את התיק בדרך של החרגת הסכסוכים המשפחתיים והגעה להסדר עם נושים "חיצוניים" באמצעות בא כוח שעוסק בדיני פשיטת רגל. בדרך זו ניתנה למערער שהות נוספת לקדם את סיום ההליך ואף זו הפעם נמנע בית המשפט קמא מלתת צו מאסר.

• 8.            הזמן חלף ולא עלה בידי הצדדים לגבש הסדר נושים. המערער, מצידו, פיטר את בא כוחו; לא שילם את חוב הפיגורים בגין התשלומים החודשיים; ואף צבר פיגורים נוספים. כמו כן הגיש המערער בקשות רבות לבית המשפט שלא כאן המקום לפרטן. ביום 21.4.2013 קיים בית המשפט קמא ישיבה שלישית בבקשה למתן צו מאסר. הכנ"ר והנאמן שבו על טענותיהם כי המערער אינו ממלא אחר חיובי ההליך; נמנע משך שנים לשתף פעולה עם הנאמן; לא הגיש אישורי מסירה של צו הכינוס לנושיו; אינו מדווח על הליכים משפטיים עצמאיים שהוא נוקט ואינו מפרט את מכלול נכסיו. המערער שב וטען כי יש לבטל את הליך פשיטת הרגל מהטעם שביכולתו לפרוע את החובות; כי הגיש בקשה להפחתת תשלומים שטרם נדונה; וביקש לחקור את בא כוח הכנ"ר ואת הנאמן במטרה "להראות מה המניע שמסתתר מאחורי הבקשה למאסר".

• 9.            בהחלטה מיום 13.5.2013 קבע בית המשפט כי המערער לא השכיל לנצל את אורך הרוח של בית המשפט, הנאמן והכנ"ר; כי אין לקבל את התנהלותו של המערער, הסבור כי הוא רשאי לפתוח בהליך של פשיטת רגל, לקבל את הגנת הפקודה, ולצאת ממנו כרצונו. המערער הפר את צו בית המשפט בכך שלא עמד בתשלומים החודשיים, שעה שלטענתו שלו אין הוא חדל פירעון ויש באפשרותו לשלמם. נקבע כי אף שמאסרו של סרבן הוא סעד דרסטי ששימוש בו לא ייעשה בנקל, בנסיבות העניין אין מנוס מלהפעילו. בית המשפט הטעים כי בקשות המערער להפחתת תשלומים הוגשו לאחר שהפסיק לשלם, כך שאין קשר בין הפסקת התשלום לבין אי מתן החלטה בבקשות שונות שהגיש; דחה את טענתו שאין ביכולתו לשאת בתשלום החודשי הן מאחר שלא נתמכה באסמכתאות, הן משום שהוא-עצמו הצהיר כי יש בבעלותו נכסי מקרקעין ומיטלטלין ששוויים עולה לאין שיעור על גובה חובותיו לנושיו; וכן דחה גם הטענה שהמערער אינו יכול לשלם את חובותיו מאחר שאינו יכול לעסוק בעריכת דין. זאת, משום שהמערער הפסיק לשלם עוד בשנת 2009, לפני שהוכרז פושט רגל. הואיל ובחלוף כארבע שנים שבהן המערער אינו משלם את התשלום החודשי, הוא צבר פיגורים בסך של 67,500 ש"ח ולא קיים את יתר חיובי ההליך - לא ראה בית המשפט קמא מנוס מלהורות על מאסרו אם לא ישלם את סכום הפיגור עד ליום 3.6.2013. נקבע כי ככל שהמערער ייאסר, הוא יובא לפני שופט חודש לאחר מאסרו. כמו כן הובהר כי המערער יוכל להשתחרר ממאסר בכל רגע עם תשלום הסך האמור לקופת פשיטת הרגל. חלקו השני של הערעור מכוון להחלטה זו.

• 10.         להשלמת התמונה יצוין כי החלטתו של בית המשפט קמא בכל הנוגע למאסרו של המערער עוכבה עד למתן פסק דין בערעור (החלטות השופטת ע' ארבל מיום 3.6.2013 ו-9.7.2013).

טענות הצדדים

• 11.         הערעור שלפנינו נסב על שלוש טענות עיקריות: האחת, המערער טוען שיש לבטל כליל את הליך פשיטת הרגל בעניינו מהטעם שהוכח שיש לו נכסים המאפשרים לפרוע את חובותיו לנושיו. משפג הטעם העומד בבסיס מעשה פשיטת הרגל בעניינו, טוען המערער כי יש להורות על ביטול ההליך מניה וביה. לטענת המערער, המערערת מכרה רכוש שבבעלותה ופרעה את רוב חובותיו; בית המשפט המחוזי נמנע מלבחון את מצבו הכלכלי, ואילו הנאמן והכנ"ר פועלים משיקולים לא ענייניים כדי למכור את רכושו ולהתעשר על חשבונו. זהו "לב הערעור", כדבריו. עוד טוען המערער שבעלי התפקיד לא עמדו בנטל להוכיח שהוא אינו יכול לשלם את חובותיו ואת התשלום החודשי; וכי מאז שניתן צו הכינוס חלו שינויים עובדתיים המאפשרים לו לשלם את החובות - שינויים שלא נבחנו בבית המשפט קמא. בכלל זה מצביע המערער על הליכים שמנהל הנאמן בבתי משפט אחרים נגד בני משפחתו, ועל בקשות שהגיש לנהלם בעצמו אשר טרם הוכרעו. המערער מוסיף וטוען כהנה וכהנה טענות המתנקזות כולן לכך שיש מקום לבטל את הליכי פשיטת הרגל לאלתר. טענתו השנייה של המערער נוגעת להחלטתו של בית המשפט המחוזי לתת תוקף של החלטה לפשרה שלפיה מתוך 150,000 ש"ח ששולמו למס הכנסה על חשבון החוב, שלא במסגרת הליך הכינוס, 50,000 ש"ח יועברו לקופת הכינוס. כמו כן נטען כי לא היה מקום להורות על השבת סכומי כסף נוספים ששילמה המערערת לנושים שלא דרך קופת הכינוס. טענתו השלישית של המערער נוגעת לצו המאסר שהוצא נגדו בגין סירובו לקיים את חיובי ההליך. לשיטתו, אין להטיל עליו מאסר כל עוד לא נדונה בקשה שהגיש לביטול התשלום החודשי; הנחת המוצא של בית המשפט שלפיה יש באפשרותו לשלם את התשלום החודשי - לא הוכחה; והסכמתו לשלם את התשלום החודשי כשניתן צו הכינוס נשענה על ההנחה שיוכל להמשיך להיות עורך-דין - הנחה שהתבררה כלא נכונה.

• 12.         המשיבים תומכים בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מטעמיו. הם מדגישים כי המערער עושה ככל שלאל ידו לסכל את ניהול ההליך; כי הוא הגיש לבית המשפט אין ספור בקשות שמטרתן לנסות "להתישם"; וכי אין מנוס מלכוף אותו לציית לצו הכינוס, שניתן לבקשתו, באמצעות הטלת מאסר.

דיון והכרעה

• 13.         אם תישמע דעתי, נדחה את הערעור מהטעמים שיפורטו להלן.